Rabbi Shlomo Molcho: Two Letters

(from the book Ḥeit Qaneh)

ר׳ שְׁלֹמֹה מלְכוֹ – שְׁנֵי מִכְתָּבִים, מִסֵּפֶר ״חַיִּת קָנֶה״

Rabbi Shlomo Molcho sent two letters, the content of which has reached us (ר׳ שְׁלֹמֹה מוֹלְכוֹ שָׁלַח שְׁנֵי מִכְתָּבִים שֶׁתוֹכְנָם הִגִּיעַ אֵלֵינוּ). Like the rest of Rasham’s writings-and perhaps even more so-these letters are a masterwork, both in form and in content (כְּמוֹ יֶתֶר כִּתְבֵי רַש״ם וְאוּלַי בְּיוֹתֵר שֵׂאת, מִכְתָּבִים אֵלֶּה הֵם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן, גַּם מִבְּחִינַת הַצּוּרָה וְגַם מִבְּחִינַת הַתּוֹכֶן). Verses from the Torah and sayings of the Sages stand behind the walls of the paragraphs (פְּסוּקֵי תּוֹרָה וְאִמְרוֹת חֲז״ל עוֹמְדִים אַחַר כִּתְלֵי הַפִּסְקוֹת), peeking between the lines (מְצִיצִים מִבֵּין הַשּׁוּרוֹת), granting the letters an added soul (מַעֲנִיקִים לַמִּכְתָּבִים נְשָׁמָה יְתֵרָה). Words of Torah and longing for redemption fill the letters (דִּבְרֵי תּוֹרָה וְכִסּוּפִים לִגְאֻלָּה מְמַלְּאִים אֶת הַמִּכְתָּבִים). The letters open windows into the soul of the young Rasham (הַמִּכְתָּבִים פּוֹתְחִים חַלּוֹנוֹת לְנַפְשׁוֹ שֶׁל הָעָלֶם רַש״ם), who is exposed to the bitter fate of the Jewish people (הַנִּחְשָׂף לְגוֹרָלוֹ הַמַּר שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל) and determined to do all in his power to lead the nation to a safe land (וְהַנָּחוּשׁ לַעֲשׂוֹת כָּל שֶׁבְּיָכוֹלְתוֹ לְהַעֲבִיר אֶת הָעָם אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים). He learns that perseverance on this path will determine his personal destiny (הוּא לוֹמֵד שֶׁהַתְמָדָה בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ תַּחְרוֹץ אֶת גּוֹרָלוֹ הַפְּרָטִי). His days draw near to death, and he limps toward his calling (קְרוֹבִים יָמָיו לָמוּת, וְהוּא צוֹעֶה לִקְרַאת יִיעוּדוֹ).

The first letter to reach us was sent by Rasham to Rabbi Yosef Taitatzak (אֶת הַמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן שֶׁהִגִּיעַ אֵלֵינוּ שָׁלַח רַש״ם אֶל רַבִּי יוֹסֵף טִיטְצָאק), Rosh yeshivah in Salonika and one of the leading halakhic authorities of his generation (רֹאשׁ יְשִׁיבָה בְּסָלוֹנִיקִי וּמִפֹּסְקֵי הַהֲלָכָה הַחֲשׁוּבִים בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר). The rabbi wrote to Rasham requesting biographical information (הָרַב שָׁלַח לְרַש״ם וּבִקֵּשׁ מֵידָע בִּיוֹגְרָפִי), and Rasham replied, recounting his meetings in Portugal with David HaReuveni (וְרַש״ם הֵשִׁיב לוֹ וְסִפֵּר עַל מִפְגָּשָׁיו בְּפוֹרְטוּגָאל עִם דָּוִד הָרְאוּבֵנִי) and on the visions he beheld after circumcising himself (וְעַל הַחֲזָיוֹנוֹת שֶׁחָזָה אַחֲרֵי שֶׁמָּל אֶת עַצְמוֹ). At the center of the visions stood doves being attacked by gentiles (בְּמוֹקֵד הַחֲזָיוֹנוֹת עָמְדוּ יוֹנִים הַמּוּתְקוֹת עַל־יְדֵי גּוֹיִים), and the killing of Rasham as he attempted to protect them (וְהֲרִיגָתוֹ שֶׁל רַש״ם הַמְּנַסֶּה לְהָגֵן עֲלֵיהֶן). The letter was first published in the year 1660 (הַמִּכְתָּב פֻּרְסַם לָרִאשׁוֹנָה בִּשְׁנַת ת״ך), in the book Ḥeit Qaneh by Avraham Rothenburg (בְּסֵפֶר חֵית קָנֶה מְאֵת אַבְרָהָם רוֹטֶנְבּוּרְג).

The second letter in our possession was sent by Rasham to the sages of Israel in Venice (אֶת הַמִּכְתָּב הַשֵּׁנִי שֶׁבְּיָדֵינוּ שָׁלַח רַש״ם לַחֲכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּוֶנֶצְיָה). In this letter, the reader is tossed between an exalted prayer answered by a heavenly voice and between denunciations and persecutions (בַּמִּכְתָּב הַזֶּה מִטּוֹלְטָל הַקּוֹרֵא בֵּין תְּפִלָּה נִשְׂגָּבָה הַנֶּעֱנֵית בְּבַת קוֹל לְבֵין הַלְשָׁנוֹת וּרְדִיפוֹת). Rasham recounts what befell him since returning to the land of Edom (רַש״ם מְסַפֵּר עַל אֲשֶׁר עָבַר עָלָיו מֵאָז שֶׁחָזַר לְאֶרֶץ אֱדוֹם): he drew many people to the synagogues where he preached (הוּא מָשַׁךְ רַבִּים לְבָתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁבָּהֶם דָּרַשׁ), but he also drew opponents who became thorns in his side (אֲבָל גַּם מָשַׁךְ מִתְנַגְּדִים אֲשֶׁר הָיוּ לוֹ לְצִנִּינִים).

We read that in January or February 1530, Rasham arrived in Rome disguised as a poor and sick man (אָנוּ קוֹרְאִים שֶׁבְּיָנוּאָר אוֹ פֶבְּרוּאָר הִגִּיעַ רַש״ם לְרוֹמָא מְחֻפָּשׂ כְּעָנִי חוֹלֶה), and after a month he experienced visions that foretold of a flood that would strike the city (וּכְעֵבוֹר חֹדֶשׁ הוּא חָזָה חֲזָיוֹנוֹת שֶׁהֵעִידוּ עַל שֶׁטֶף שֶׁיִּפְקֹד אֶת הָעִיר) and of an earthquake that would strike Portugal (וְעַל רְעִידַת אֲדָמָה שֶׁתִּפְקֹד אֶת פּוֹרְטוּגָאל). Rasham warned of these two events (רַש״ם הִזְהִיר מִפְּנֵי שְׁנֵי הָאֵרוּעִים הָאֵלֶּה).

After the disasters did indeed occur - the flood on October 8, 1530 caused the deaths of more than ten thousand people (אַחֲרֵי שֶׁהָאֲסוֹנוֹת אָכֵן קָרוּ – הַשֵּׁטֶף-בְּאוֹקְטוֹבֶּר-גָּרַם לְמוֹתָם שֶׁל יוֹתֵר מֵעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ), and the earthquake on January 26, 1531 destroyed about a third of Lisbon’s buildings and caused the deaths of about a thousand people (וְרַעִידַת הָאֲדָמָה בְּ- בְּיָנוּאָר-הֶחְרִיבָה כִּשְׁלִישׁ מִבָּתֵּי לִיסְבוֹן וְגָרְמָה לְמוֹתָם שֶׁל כְּאֶלֶף נֶפֶשׁ) - Rasham’s esteem in Italy grew, both in the eyes of the pope and the public (גָּדַל כְּבוֹדוֹ בְּאֶרֶץ אִיטַלְיָה בְּעֵינֵי הָאֲפִיפְיוֹר וּבְעֵינֵי הָעָם).

At the end of August 1531, a comet was seen in the sky-an event that Rasham had also predicted in advance (בְּסוֹף אוֹגוּסְט-נִרְאָה כּוֹכָב שָׁבִיט בַּשָּׁמַיִם, אֵרוּעַ שֶׁגַּם אוֹתוֹ צָפָה רַש״ם מֵרֹאשׁ). Rasham also foresaw far-off events and saw a war in which the Islamic nations would temporarily defeat the Christian nations of Europe (רַש״ם צָפָה גַּם לְמֶרְחָקִים וְרָאָה מִלְחָמָה שֶׁבָּהּ מְדִינוֹת הָאִסְלָאם יְנַצְּחוּ – זְמַנִּית – אֶת מְדִינוֹת אֵירוֹפָּה הַנּוֹצְרִיּוֹת), until Israel does valiantly and Mashiach receives the attribute of chesed and of gevurah (עַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה חָיִל וְיִקַּבֵּל הַמָּשִׁיחַ לְיָדוֹ אֶת מִדַּת הַחֶסֶד וְאֶת מִדַּת הַגְּבוּרָה), which will allow him to subdue the enemies of Israel (אֲשֶׁר יַתְּנוּ לוֹ כֹּחַ לְהַכְנִיעַ אֶת אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל).

Rasham ends the letter with a long derashah on the verses in Kohelet: “A time to give birth, a time to die,” etc. (רַש״ם מְסַיֵּם אֶת הַמִּכְתָּב בְּדְרוּשׁ אָרוֹךְ עַל הַפְּסוּקִים שֶׁבְּמְגִלַּת קֹהֶלֶת: ״עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת״ וְגוֹ׳).

As Rasham details in his letter, he was forced to contend with Jews who tried to prevent him from preaching on the topic of redemption (כְּפִי שֶׁמְּפָרֵט רַש״ם בְּמִכְתָּבוֹ, הוּא נֶאֱלַץ לְהִתְמוֹדֵד עִם יְהוּדִים שֶׁנִּסּוּ לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ לִדְרוֹשׁ בְּעִנְיָנֵי הַגְּאֻלָּה) and who opposed his influence in the halls of power (וַאֲשֶׁר הִתְנַגְּדוּ לְהַשְׁפָּעָתוֹ בִּמְסִדְרוֹנוֹת הַשִּׁלְטוֹן). In addition, he had to contend with Christians who also opposed his sermons, which stirred the people to repentance (נוֹסָף עַל כָּךְ, הָיָה עָלָיו לְהִתְמוֹדֵד עִם נוֹצְרִים שֶׁהִתְנַגְּדוּ גַּם הֵם לִדְרוֹשׁוֹתָיו הַמְעוֹרְרוֹת אֶת הָעָם לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה), and to his influence-which apparently consisted in a successful attempt to delay the implementation of the Inquisition against the anusim in Portugal (וּלְהַשְׁפָּעָתוֹ – אֲשֶׁר הִתְמַצְּתָה, כְּכָל הַנִּרְאֶה, בִּנְסִיוֹן מֻצְלָח לְדַחוֹת אֶת הַפְּעָלַת הָאִינְקְוִיזִיצְיָה נֶגֶד הָאֲנוּסִים בְּפוֹרְטוּגָאל).

The sages of Israel in Venice sent Rasham a letter of sympathy (חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּוֶנֶצְיָה שִׁגְּרוּ לְרַש״ם מִכְתָּב אַהֲדָה), and at the end of 1531 Rasham responded to them with this letter (וּבְסוֹף-הֵשִׁיב לָהֶם רַש״ם בְּמִכְתָּב זֶה). The letter was first published in 1554 (הַמִּכְתָּב פֻּרְסַם לָרִאשׁוֹנָה בִּשְׁנַת שי״ד) in Sefer Divrei haYamim le-Malchei Tzarfat u-Malchei Beit Otoman ha-Togar by Rabbi Yosef HaKohen (בְּ״סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי צָרְפַת וּמַלְכֵי בֵּית אוֹטּוֹמָאן הַתּוֹגָר״ מֵאֵת ר׳ יוֹסֵף הַכֹּהֵן). In 1660, Avraham Rothenburg copied the letter and included it in his book Ḥeit Qaneh, alongside the letter sent by Rasham to Rabbi Taitatzak (וּבִשְׁנַת ת״ך – הֶעֱתִיק אַבְרָהָם רוֹטֶנְבּוּרְג אֶת הַמִּכְתָּב וְכָלַל אוֹתוֹ בְּסֵפֶר חֵית קָנֶה, לְצַד הַמִּכְתָּב שֶׁשָּׁלַח רַש״ם אֶל רַב טִיטְצָאק). If so, Sefer Ḥeit Qaneh by Avraham Rothenburg consists of these two letters sent by Rasham (אִם כֵּן, סֵפֶר חֵית קָנֶה לְאַבְרָהָם רוֹטֶנְבּוּרְג מֻרְכָּב מִשְּׁנֵי הַמִּכְתָּבִים הָאֵלֶּה שֶׁשָּׁלַח רַש״ם), to which were added an introduction and a conclusion that Rothenburg also copied from Sefer Divrei haYamim by Yosef HaKohen (וְאֵלֵיהֶם הִתְוִסְּפוּ הַקְדָּמָה וְסִיוּם אֲשֶׁר רוֹטֶנְבּוּרְג הֶעְתִּיק גַּם אוֹתָם מִסֵּפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל יוֹסֵף הַכֹּהֵן). Aside from Rasham’s letters and HaKohen’s framing material (מִלְּבַד מִכְתְּבֵי רַש״ם וְהַמַּעֲטֶפֶת שֶׁל הַכֹּהֵן), Ḥeit Qaneh also includes glosses, commentaries, and even a poem written by Rothenburg (הוּדְפְּסוּ בְּסֵפֶר חֵית קָנֶה הַגָּהוֹת וּדִבְרֵי פֵּרוּשׁ וַאֲפִלּוּ שִׁיר שֶׁכָּתַב רוֹטֶנְבּוּרְג), which are beautiful in their own right and express Rothenburg’s yearning for the emergence of redemption (שֶׁהֵם יָפִים כְּשֶׁלְעַצְמָם וּמְלַמְּדִים עַל כְּמִיהָתוֹ שֶׁל רוֹטֶנְבּוּרְג לִצְמִיחַת הַגְּאֻלָּה), even though their connection to Rasham’s letters is tenuous (אִם כִּי הַקֶּשֶׁר לִמְכִתְּבֵי רַש״ם רָפוּף).

Rothenburg served the Jewish people in general and scholars of Jewish history in particular by publishing the letters (רוֹטֶנְבּוּרְג שֵׁרֵת אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל וְאֶת חוֹקְרֵי הַהִסְטוֹרְיָה הַיְּהוּדִית בִּפְרָט בְּזֶה שֶׁהוּא פִּרְסֵם אֶת הַמִּכְתָּבִים), but he also slightly distorted their text (אֲבָל הוּא גַּם שִׁבֵּשׁ בְּמְעַט אֶת נוּסְחֵיהֶם): he did not separate the two letters (הוּא לֹא הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵי הַמִּכְתָּבִים), at times he changed their wording (לְפָעָמִים שִׁנָּה אֶת הַכָּתוּב בָּהֶם), and he moved the opening of the letter to the sages of Venice into the letter sent to Rabbi Taitatzak (וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת הַפְּתִיחָה שֶׁל הַמִּכְתָּב לַחֲכְמֵי וֶנֶצְיָה אֶל הַמִּכְתָּב שֶׁנִּשְׁלַח לְרַב טִיטְצָאק).

If that were not enough, Yosef HaKohen also permitted himself to alter the language of the letter he published (וְאִם לֹא דַּי בָּזֶה, גַּם יוֹסֵף הַכֹּהֵן הִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְשַׁנּוֹת אֶת לְשׁוֹן הַמִּכְתָּב אֲשֶׁר הוּא פִּרְסֵם). That is, Rasham’s original language underwent two “renovations” before it was published (זֹאת אוֹמֶרֶת: לְשׁוֹנוֹ הַמְּקוֹרִית שֶׁל רַש״ם עָבְרָה שְׁנֵי ״שִׁפּוּצִים״ לִפְנֵי שֶׁנִּפְרְסְמָה).

My goal in this present edition is to present to the public Rasham’s writings themselves.(מַטְּרָתִי בַּמַּהְדּוּרָה הַנּוֹכְחִית הִיא לְהַצִּיג לָרַבִּים אֶת כִּתְבֵי רַש״ם), and not necessarily to reconstruct Sefer Ḥeit Qaneh (וְלֹא דַּוְקָא לְשַׁחְזֵר אֶת סֵפֶר חֵית קָנֶה) which, in the words of Aharon Escholi, editor of the 1939 edition of Ḥeit Qaneh, “has no integrity” (שֶׁכִּדְבַרֵי אַהֲרֹן אַשְׁכּוֹלִי, הַמַּהֲדִיר שֶׁל חֵית קָנֶה בְּמַהְדּוּרַת תּרצ״ט, ״אֵין בּוֹ מֵתוֹם״). “The scribe’s and printer’s errors are too numerous to count… The author of Ḥeit Qaneh was not meticulous in spelling, and full, defective, and erroneous forms are used indiscriminately” (״טָעוּיּוֹת הַסּוֹפֵר וְהַדְּפִיס רָבוּ מִסְפָּר… בַּעַל חֵית קָנֶה לֹא דַּק בַּכְּתִיב, וּמָלֵא וְחָסֵר וּמוּטֶה מִשַּׁמְּשִׁים בוֹ בְּעֵרְבּוּבִיָּה״).

Fortunately, an additional copy has been preserved in an ancient manuscript of the letter sent to Rabbi Taitatzak, as well as part of the letter sent to the sages of Venice (לְמַזָּלֵנוּ, נִשְׁתַּמֵּרָה בְּכְתַב־יַד עַתִּיק עוֹתֶק נוֹסָף שֶׁל הַמִּכְתָּב אֲשֶׁר נִשְׁלַח לְרַב טִיטְצָאק וְחֵלֶק מֵהַמִּכְתָּב אֲשֶׁר נִשְׁלַח לַחֲכְמֵי וֶנֶצְיָה). These appear in the notebook of the scribe Shmuel bar Yitzchak (אֵלֶּה מוֹפִיעִים בְּמַחְבֶּרֶת שֶׁל הַסּוֹפֵר שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק). This notebook, which was likely compiled in the second half of the 16th century (מַחְבֶּרֶת זוֹ, אֲשֶׁר הוּכְנָה כְּכָל הַנִּרְאֶה בַּחֶצִי הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמֵּאָה הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה), is today known as the Frankfurt Manuscript (יְדוּעָה הַיּוֹם כְּכְתַב־יַד פְּרַנְקְפוּרְט).

Another copy of the letter to the sages of Venice has been preserved in a packet of leaves that also contains the derashah delivered by Rasham in Mantua and the poem “Yigalu haSetumim” (עוֹתֶק נוֹסָף שֶׁל הַמִּכְתָּב לַחֲכָמֵי וֶנֶצְיָה נִשְׁתַּמֵּר בִּקְבוּץ דַּפִּים הַמְּכִיל גַּם אֶת הַדְּרָשָׁה שֶׁנָּשָׂא רַש״ם בְּמַנְטוּבָה וְאֶת הַשִּׁיר ״יִגָּלוּ הַסְּתוּמִים״). These leaves open a notebook known as Oxford MS 2/24 Reggio (דַּפִּים אֵלֶּה פּוֹתְחִים מַחְבֶּרֶת הַיְּדוּעָה כְּכ״י אוֹקְסְפוֹרְד). A comparison of Sefer Divrei haYamim, Ḥeit Qaneh, and the Frankfurt and Oxford manuscripts with Rasham’s other writings shows that the Frankfurt and Oxford versions are apparently more faithful to Rasham’s original (הַשְׁווַאַת סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, חֵית קָנֶה, וְכ״י פְּרַנְקְפוּרְט וְאוֹקְסְפוֹרְד לְכִתְּבָיו הָאֲחֵרִים שֶׁל רַש״ם מְלַמֶּדֶת שֶׁכְּכָל הַנִּרְאֶה, גִּרְסוֹת כ״י פְּרַנְקְפוּרְט וְאוֹקְסְפוֹרְד נֶאֱמָנוֹת יוֹתֵר לַמָּקוֹר שֶׁל רַש״ם). Therefore, in this edition we will rely mainly on them (עַל כֵּן, בַּמַּהְדּוּרָה הַזֹּאת נִסְתַּמֵּךְ בְּעִקָּר עֲלֵיהֶם), though substantive textual differences in the letters will be noted in footnotes (אֲבָל הֶבְדֵּלִים מַהוּתִיִּים בְּנֻסְחֵי הַמִּכְתָּבִים יְצוּיְנוּ בְּהַעָרוֹת שׁוּלַיִם). It goes without saying that, unlike Sefer Ḥeit Qaneh, we have restored the beginning of the second letter to its proper place and separated the two letters (מְמוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁלְעֻמַּת סֵפֶר חֵית קָנֶה, הֶחְזַרְנוּ אֶת פְּתִיחַת הַמִּכְתָּב הַשֵּׁנִי לִמְקוֹמָהּ וְהִפְרַדְנוּ בֵּין שְׁנֵי הַמִּכְתָּבִים).

As noted, Avraham Rothenburg copied into his book the introduction and conclusion of Yosef HaKohen from Sefer Divrei haYamim (כַּאֲמוּר, אַבְרָהָם רוֹטֶנְבּוּרְג הֶעְתִּיק לְתוֹךְ סִפְרוֹ אֶת הַקְּדָמָה וְאֶת הַסִּיוּם שֶׁל יוֹסֵף הַכֹּהֵן מִסֵּפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים). We will present these directly from Divrei haYamim (נָבִיא אֶת אֵלֶּה יְשִׁירוֹת מִסֵּפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים), omitting the modifications Rothenburg made to them and several additional sentences (בְּהַשְׁמָטַת הַשִּׁינּוּיִים שֶׁעָרַךְ בָּהֶם רוֹטֶנְבּוּרְג וּמִסְפַּר מִשְׁפָּטִים נוֹסָפִים).

On the title page of his book, Rothenburg explained why he chose the name Ḥeit Qaneh (בְּשַׁעַר סִפְרוֹ הִסְבִּיר רוֹטֶנְבּוּרְג מַדּוּעַ בָּחַר בַּשֵּׁם "חֵית קָנֶה), and his words will be brought here as a preface (וְדִבְרָיו יוּבָאוּ כָּאן כִּפְתִיחָה).